אלי גור אריה- פיסול וצילום, 21.12.2007 - 16.2.2008
הגלריה על הצוק בנתניה, ממוקמת באחד המקומות היפים בישראל. היא בנויה על שפת מצוק גבוה המשקיף אל הים, ומוקפת במדשאה מטופחת. לפני שלוש שנים עברה הגלריה שיפוץ מקיף, והיא היום אחת הגלריות היפות בארץ. אולם לא יופייה של הגלריה ואפילו לא יפי הנוף המקיף אותה הם הסיבה להגיע אליה. הגלריה מציגה אמנות ישראלית עכשווית משובחת, והמתנהלת ברמה מקצועית מוקפדת והיא גלריה שכדאי להוסיף לרשימת המקומות שאסור לאוהבי האמנות להחמיץ.
הדיסטופיה היא המשכה של האוטופיה. אם האוטופיה מאמינה בעולם רציונאלי, המבוסס על מדע ועל מבנים פוליטיים סדורים ומעוגנים בהגיון כלכלי וחברתי, הרי שהדיסטופיה מתרכזת במגמות ההרסניות שבבסיס מבנים אלה. הדיסטופיה מציגה כביכול עולם עתידני ומנוון, אולם למעשה היא עוסקת בביקורת המציאות במסווה של דיבור על העתיד. גור אריה מציג מין עולם דיסטופי שכזה. עולם שבו יצורים מוכלאים אלו באלו, עולם של הנדסה גנטית, מחלות קטלניות, עולם בו מכונות ממלאות תפקיד הולך וגובר בתוך ועל חשבון האורגני.
המחשבה על אודות הדיסטופיה הופיעה תחילה בספרות ואחר כך בקולנוע, ובתקופה המודרנית היא לבשה פעמים רבות צורה של "מדע בדיוני" על מופעיו השונים. אבל לדיסטופיה יש מופעים גם באמנות הפלסטית, ובזמננו ניתן למנות עליהם את עבודותיהם של האחים צ'פמן, רון מיואק, רייצ'ל וייטריד, מאוריציו קטאלן, אולף ניקולאי ועוד. אמנים אלה נוגעים באקולוגיה, תרבות צריכה, שיבוט גנטי, הנדסה גנטית, מוטציות גנטיות, סינתטי מוכלא באורגני, וכל אימה קוסמת אחרת שמשלבת בין העולם המגה טכנולוגי שאנו חיים בו, לפחדים שהוא מייצר.
האופן בו ממחיש גור אריה את העולם הדיסטופי שלו שאול בין השאר משפת השיווק והפרסום. זו התפאורה של חיינו. לא במקרה אנו פחות ופחות אזרחים, ויותר ויותר צרכנים. על מנת לשמור עלינו כעל צרכנים ערניים, יש לפתותנו לצרוך. גור אריה מייצר מלכודות יופי רעילות ומסוכנות, שנראות כמו דגמים הניתנים לשכפול. יצירת האמנות החד פעמית, מומרת במקור עם העתקים אפשריים ללא סוף. הבחירה בדגם אחד, בחד פעמיותה של כל עבודה, נראית כמגבלה שאינה אימננטית לשיטת הייצור שלה. הטיפול המלוטש בכל עבודה, הוירטואוזיות של עיבוד פני השטח, נראים כאילו נעשו בידי יצרן צעצועים משוכלל שמפתה אותנו, הילדים שכבר גדלו, לשחק בצעצועים לתרגול מיומנויות הישרדות בעולם שלא בטוח שהיינו רוצים לחיות בו.
בסדרת התצלומים מתאבנים מציג גור אריה שלוש צדפות שבתוכן מונחים רכיכות, גרעיני רימון, אורז וביצי דגים עם נתח בשר משופד על טבעת מתכת, רכיכה ובה בפרסינג של זוג פנינים, מצע אורז ורימונים בתוספת שחלות מעוטרות. האורז נראה כרימות תולעים, גרעיני הרימון וביצי הדגים כאבנים יקרות, ומה שעולה מהתצלומים המתחזים לצילום קטלוג של מסעדת יוקרה, היא מערכת שבה הרבייה, הכיליון, המזון, הכאב וההנאה הארוטית מעורבים זה בזה לבלי הפרד. הפנייה לצילום המבוסס על מודל תלת ממדי יכולה להתפרש כניסיון לייצר עדות אמינה יותר להכלאות שעל סף הסוריאליזם. בנוסף, המניפולציה על החומרים המרכיבים את "אפשרויות ההגשה" עוברת מהמישושי לחזותי, מהממשי למדומיין, ממה שיכול להעניק סיפוק מיידי להשהיה שלו. הפנטזיה כלואה בתוך ההדפסה, תלויה על הקיר, וחושינו מופעלים מכוחו הסוגסטיבי של הדמיון.
העולם של גור אריה מפתה, מושך, צעצועי, מאיים, דוחה, מעורר מחשבות על הדקדנטיות של חברת השפע, על הסכנות והתקוות שבטכנולוגיה, על המניפולציות של עולם הפרסום, ועל מזון כמותרות. מערכת ההקשרים והזיקות שבין עבודותיו של אלי גור אריה לספרות מדע בדיוני, אמנות, קולנוע, פרסום, עתידנות, משחקי ילדים, אוטופיות ודיסטופיות כה מסועפת, עד כי הנכנס לתוכה חזקה עליו ששפע המידע וההתפצלויות האסוציאטיביות יגרמו לו לסחרור קל.
בעולמות שבורא גור אריה המציאות המוכרת היא רק נקודת מוצא לסחרור ושידוד מערכות, שבה מרכיב ומלחים האמן מחדש את הד.נ.א שלה כמין מדען של ספרות בדיונית הבודק את מה שהטבע לא העז להעלות בדעתו, אבל מצוי כבר בתוכניתו של האדם. העולם שמשרטט גור אריה הוא עולם שניתן לחיות בו, בעיקר עבור מי שיודע לשרוד.
