תערוכת איורים שהופיעו בכתב העת לילדים "עיניים" מתחילתו ועד היום
תערוכת אוקטובר, 2007
את שנת התערוכות פתחנו עם "איורים בעיניים" שהציגה מאיוריהם של 66 מאיירים שאיירו עבור כתב העת לילדים 'עיניים' מראשיתו ועד היום. כמה מן המאיירים הבולטים בארץ איירו עבור 'עיניים' וביניהם ניתן למנות את דוד פולונסקי, רותו מודן, גיא מורד, איציק רנרט, אבנר כץ, ולי מינצי, ישי מישורי, רות דוילי, מירב שאול, תמנע בנימוב, נעם נדב, ליאורה גרוסמן, אורית ברגמן, מישל קישקה, יערה עשת, ילנה סיניאבסקי, בתיה קולטון, איתן קדמי, עמוס אלנבוגן, מיכל בוננו, נעמה בנזימן ועוד רבים וטובים
האיורים ליוו סיפורים, מאמרים, חידות, מדורים, משחקים ועמודי שער בסגנונות משתנים ובטכניקות מגוונות, ותמיד פנו אל דמיונו של הקורא והפליגו מעבר לטקסט הכתוב.
בתערוכה הופיעו האיורים המקוריים שהגישו המאיירים לכתב העת "עיניים" ובהם ניתן לפעמים לראות הערות, סימנים והוראות בשוליים, ואפשרו להציץ אל "אחורי הקלעים" של עשיית העיתון והדרך שעברו האיורים משולחן העבודה של יוצריהם עד לתוצאה המוגמרת.
חלק מהעשייה של הגלריה היא הצגת אמנים צעירים ומבטיחים אבל גם חשיפה של אמנים בוגרים שלא זכו עד כה לתצוגה בחלל אמנות מקצועי. כאלה היו שתי תערוכות היחיד שהוצגו במקביל, 'עבודה בהכנה' של האמן חמי בר אור, ו'שדה ראייה' של האמנית עדי כהן גירון.
חמי בר- אור סיים את לימודיו בבצלאל ב2005, ושנתיים לאחר מכן הציג בתערוכה קבוצתית בגלריה אלון שגב, ובתערוכת יחיד במוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן.
עדי כהן גירון סיימה את לימודיה בבצלאל ב1991, ובמשך 13 שנים לא ציירה. לקראת גיל 40, החלה לצייר מחדש.
שני האמנים יוצאים אל הנוף, והנוף הישראלי הוא מושא התייחסותם. אך כשם שמסלולי הקריירה שלהם כה שונים, כך גם הנופים בהם הם מתבוננים והאופן בו הם מטפלים בו ומתרגמים אותו אל ציוריהם. בעוד חמי בר- אור הופך בהדרגה את הנוף לזירה אישית, למקום בתוכו הוא מתפלש ומקיים בו מעין טקס משיחה אוטו- אירוטי, עדי כהן גירון שומרת על גבולות ביטחון בינה לבין הנוף ועושה את דרכה אליו בהדרגה כשהיא חושפת במהלך העבודה עוד חלקים ממנו, כמו צמצמם מצלמה הנפתח לאט, עד שמתקבלת התמונה במלואה. אם חמי בר-אור יוצר זהות בינו לבין הנוף, נוכח בתוכו, הופך את גופו לעוד רכיב בטופוגרפיה, עדי כהן גירון מתבוננת בנוף מבחוץ, מרחוק, מעבר לקווי גבול וגדרות.
שני האמנים הם סוג של ציירי חורבות עכשוויים, המציירים את חורבות ההווה. המבט של שניהם הוא מבט ביקורתי, אבל הרגש שהוא מייצר שונה. אצל חמי בר- אור היציאה אל שדות נפט נטושים, אל מקומות שיש בהם עקבות תעשיתיים, בין בתהליך בנייה ובין בתהליך של התפרקות והרס, מוביל להתרחקות מהתרבות, למסע עומק פסיכולוגי, להצמחה של משהו קדמון, מסוכן ומאיים. עדי כהן - גירון משוטטת בנופים טעונים בזכרונות ילדות פרטיים, שהשתנו בעקבות עבודות פיתוח. היא מתייחסת אליהם כאל שברים ארכיאולוגים ששבים ונבנים שכבה אחר שכבה בציוריה. היא קושרת בין יופי ובין הרס, בין פירוק ובין בנייה מחדש, בין מלאכת הציור ובין התבוננות מדיטטיבית בנוף, אבל גם בעצמה.
התערוכות שחתמו את שנת התערוכות היו תערוכת אוסף אמנות ישראלית שהשאיל אריק שניידר, ותערכות הדפסים של פנחס כהן גן, זוכה פרס ישראל לאמנות לשנה זו.
אוסף אריק שניידר הוא אוסף שנצבר מקשרי ידידות ועבודה עם אמנים מרכזיים באמנות הישראלית הפועלים בה בארבעת העשורים האחרונים. האמנים המציגים בתערוכה, מיכה אולמן, דגנית ברסט, משה גרשוני, מנשה קדישמן, מיכאל גיטלין, בוקי שוורץ ופנחס כהן גן, מסמנים את הדרכים בהן פסעה האמנות הישראלית, ההשפעות שספגה מזרמים אמנותיים בני התקופה, ומסכמים את עיקרי המודרניזם הישראלי. יוצא הדופן בחברי הקבוצה הוא יאן ראוכוורגר, שדרכו באמנות הישראלית התנהלה בערוצים אחרים, ועם זיקה למסורות אחרות.
אוסף שניידר מהווה מעין סיכום בזעיר אנפין של המודרניזם הישראלי, זה שמרד ב"אופקים חדשים", זה שהפנה עורף לאמנות האירופית ונשא פניו אל האמנות האמריקאית שעיצב, אם בעבודותיו ואם בהוראה ישירה את פני הדור הנוכחי של האמנות הישראלית.
המודרניזם הישראלי הוא עוף מוזר. דור ראשון בארץ, דור ילידי שהמציא והגדיר את עצמו מתוך התנגדות לדור שקדם לו, שבעצמו ניסה להבין כיצד עושים אמנות במקום שעדיין עמל על הגדרתו הלאומית והתרבותית. בבסיסו, המודרניזם המקומי תפס עצמו כאוונגרד והושפע מאמנות מושגית, ממינימליזם, מפורמליזם, מאמנות אדמה, מאמנות פעולה, ממעט המגזינים שהגיעו הנה, מביקורים חטופים בחו"ל, וכל אלה תורגמו כאן לעברית. כלומר, נוספו להם תכני עומק ישראלים: גבול, מקום, כאן, עכשיו, ולהט פוליטי. המושגיות שלטה בכל, ניתחה הכול, בדקה וחקרה והשכיבה על ספת הניתוח המושגי את מונחי האמנות הבסיסיים - קו, שטח, קצה, מרכז, פעולה, אובייקט, סדרה וכו'. אבל, באותה הזדמנות ובאותה נשימה, גם את הישראליות עצמה.
בחודשי הקיץ יוצגו בגלריה על הצוק תערוכות של חברים בעמותת אמני נתניה.
אחד המפעלים החשובים שמקיימת הגלריה בשיתוף עם סל תרבות עירוני וארצי, הוא חינוך לאמנות. במסגרת הביקורים בגלריה נחשפו השנה אלפי תלמידי בתי ספר לאמנות ישראלית, וקבלו הדרכות מצוות ההדרכה המקצועי של הגלריה, שזכו לשבחים רבים מצוותי בתי הספר. ביקור בתערוכות אמנות פותח בפני התלמידים עולמות ותכנים אליהם אינם חשופים בחיי היום יום. הבנת האמנות היא הדרגתית ותהליכית, ממש כמו קניית שפה חדשה. על מנת להבין את שפת האמנות יש צורך בחשיפה ממושכת ומתווכת עם תכניה. אנחנו מתכוונים להמשיך גם בשנה הבאה את הקשר המצוין והפורה שנבנה עם בתי הספר במגמה לחשוף את כל תלמידי נתניה לעולמה המרתק של האמנות.
התערוכה מיועדת לקהל הרחב, ילדים והורים כאחד, והיא מהווה חוויה תרבותית מהנה ומרתקת ומזמינה את הצופים למסע בעולמות שבוראים המאיירים.
