טקס
טקסט
טקסטיל
טקסטורה
פריד אבו שקרה
העיסוק האומנותי בטקסט הינו עתיק יומין. מאז ימי הציביליזציות הקדומות: האשורית והמצרית, הבבלית והיוונית, משמשת השפה הכתובה לתיעוד אירועים ולהנצחת טקסים דתיים, כדוגמת הטקסים הפרעוניים המתועדים בכתובות על קירות במקדש אבו סמבל ובקברים, או חוקי חמורבי החקוקים על בסיסי פסליו בשפה האכדית. לאחר הופעת הדתות, העניין היתר בטקסט הדתי וברישומו, העניק לכתיבה ערך מוסף, בנוסף על התפתחותן של מסגרות ורקעים מקושטים סביב הטקסט המשובץ בעיטורים. הטקסטים הללו היו בראשונה כתבי מעשי השליחים הנוצריים. בנוסף, אנשי דת יהודים הושפעו במידה רבה מהאמנות האסלאמית, במיוחד בתקופת שהותם בספרד, וכך יצאו ספרים כתובים באותיות עבריות, אשר חיקו את הספרים הערביים בני תקופתם. באשר לספרי הבשורה הנוצריים, הללו נפוצו בעיקר בתקופה הקרולינגית והגותית. אולם, מאחר שהאמנות הנוצרית התמקדה בציור דמויות אנושיות, לצורך הפצת האמונה הדתית,
זרם הדאדאיזם, היווה שיא במגמה של הַגְחָכַת המושגים הקיימים, וחריגה מהרגיל והמקובל בספרות ובאמנות. את הזרם הזה ייצג האמן מרסל דושאמפ, אשר השתמש במילים תוך כדי משחק אבסורדי, אך מתוכנן ומכוון. סוג של אבסורד מכוון, הלועג למונה ליזה, בדרך של כתיבת מלים. (1) כך גם בציור " "why not sneeze rose selavey – למה לא להתעטש, רוז סילאווי" – משפט מוזר אשר בנוסף למשחק המלים נושא כוונות נסתרות אשר לועגות לקריטריונים האמנותיים. מילים ואותיות ממשיכות לשמש זרמי האמנות המודרנית. באמנות האמריקאית בשנות השבעים, עלה זרם הפופ-ארט אשר השתמש במילים, בצטטו למשל סלוגנים של פרסומות ולעתים אף סיסמאות פוליטיות. המטרה בשילוב טקסט בציורים, הן בדאדאיזם או בפופ-ארט, יותר משהייתה הוספת אסתטיקה לציור, הייתה העברת מסר מסוים. לעומת זאת השימוש במילים ובאותיות באמנות הערבית, על כל השינויים שחלו בה, הוא אסתטיקה אמנותית בפני עצמה. גם אם כללי האמנות השתנו ואף נשברו עם הזמן, האסתטיקה של האות הערבית עומדת בפני עצמה, בכל צורה שבה היא נכתבת ומוצבת.
עם זה, האמנות המודרנית והפוסט-מודרנית אינן מבטלות את האסכולות השונות ואת ריבוי הזרמים באמנות, ההפך, ויש בהן כוח ויכולת לתת פירושים נוספים לחזותי ולאסתטי. הן מנסות לעסוק בצורה, בסגנונות, בתחושות, במחשבות ובטכניקות שונות, דבר המוסיף לאמנות גיוון, ייחוד ועושר.
"טקס, טקסט, טקסטיל, טקסטורה " הוא צירוף מילים נפרדות שנשחקו משימוש יתר ביחס לנושאים כלליים ביותר. אך יחד הם יוצרים משמעות אחרת שהופכת לנושא הדיון ולא אמירה סתמית חולפת אגב שיחה משעממת כזו או אחרת, מחלצת אותו משיחות חולין בטלות ומציבה אותם יחד במרכז הבמה כמושג מהותי כשעמוד השדרה שלהם הוא "טקס ". והטקס מופיע בארבעת המילים, וטומן בחובו מספר קריאות שמושתתות על אוסף תחבולות ופעולות אשר מפקיע מהן את הטאבו הצרכני של כל מילה, והופך את ארבעת המילים למושג מסקרן, מעסיק ומאתגר: השיח מתפקד כאן תוך כדי הפעלת טכניקות של הסתרה, החלפה והעתקה. אותו עקרון פעולה תקף גם לגבי הטקסט, על אף הבדלי הכוח והעוצמה ביניהם. כאן טמון סודו של הטקסט, כלומר בהסתירו את האסטרטגיה שלו ובממאנו לחשוף את סימניו. בהתאם לכך, ניתן לומר שעוצמתו של כל טקסט מקורה ביכולת ההסתרה והתחבולה שלו ולאו דווקא ברהיטותו ובהירותו; בהיותו ספקן ורב משמעי ולאו דווקא פסקני ומגובש; עוצמתו טמונה ברבגוניותו ושונותו ולאו דווקא באחדותו ובהומוגניות שלו. מכאן ניתן להסיק כי העיסוק בארבעת המילים, או המושגים: טקס, טקסט, טקסטיל, טקסטורה. איגוד מופלא של מילים אשר נשענות על חשיפת המוסתר, כלומר חשיפת הדפים המוסתרים או המסמכים החסויים. רגשות, תחושות, ספקות ואולי אמת מוסתרת, הן יחד מאפשרות את הקריאה החושפת. ככל שההסתרה רחבה יותר, כך מתרבות אפשרויות הקריאה והוצאת המונח מהמרחב של המובן מאליו אל מרכז המאורע, אל בימת השיח שפועל להנעת גלגלי התרבות.(2)
תערוכה זו זורה אור על המקומות בהם מוסדות אלה אינם פועלים. היא מחלחלת אל הרחוב והשכונה, אל המקומות הפשוטים ביותר, אל מפגש בין דוברים מכל שבילי החיים שמשתמשים בצירוף מילים זה, כל אחד מנקודת מבטו הפרטית: בין הדת לחילוניות, בין הפוליטיקה לסימניה, בין אדם לאדם, בין אימוץ המושגים והקלישאות וההתנשאות מעליהם, בין הציור האימפרסיוניסטי והציור הריאליסטי, בין הנראה, המעורפל והנסתר, המרחק שנמדד בין הדומים, המרחק שנמדד בין השונים, המרחק בין האני לשונה, בין הדמיון והמציאות, ועוד מקרים של סתירה ושוני.
התערוכה, לרבות הנושא רחב היריעה שלה, מהווה ניסיון לחפש כלים שיהפכו את צירוף המילים לטקסט שמדבר על עצמו, שיהווה מרחב חשיבה או שדה מחקר. ולטקס שיהווה אווירה ותחושות. הטקסט מזמין קריאה שתהפוך אותו לאקט תודעתי יוצר. לכן, התנאי לקריאה וסיבת קיומה הינם השונות שלנו מהטקסט אותו אנו קוראים, בו נגלה את מה שאינו מגלה בעצמו, או את מה שלא התגלה בו עד כה. (3) אין כל הצדקה לקריאה החוזרת על מה שהמחבר ביקש לומר, מאחר והמקור עדיף עליה והופך אותה למיותרת – אלא אם הקריאה טוענת לנסח את מה שהמחברים, או היוצרים לא היטיבו לבטא.(4)
התערוכה מבקשת להביא לפנינו ניסיון לפיוס בתוך עולם רב תרבותי, בין תרבותו של הפרט ותרבותו של השונה על כל מרכיביה – בתחומי הפוליטיקה, החברה, הפחד והספק, הסקרנות והתשוקה לדעת, אלמנטים מעוררי מחלוקת מצד אחד, וכאלה המעוררים דיאלוג והתכתבות תרבותית הומאנית. תערוכה זו מפקיעה חלק מקניונם הרוחני-תרבותי אצל חלק מהיוצרים, ויש כאלה שטקסט מחבר אותם ליצירה, לתהליך ולנושא, שכן הם נצפים כמי שעסוקים, כועסים ומושפעים מתרבותו של "השונה " בעידן המודרניות, הגלובליזציה והציונות. במציאות כזו היוצר עומד פנים אל פנים מול דינוזאורים רעיוניים אימתניים. הוא מציג להם אתגרים, כך שבאמצעות הטקס והטקסט הוא מנסה לאלפם ולהכניעם, ואולי כמנסה להבינם ולהפנימם. מצד אחד, הוא מבקש להבין את מה שמודרנה מנסה לכפות עלינו, ומצד שני, הוא רוצה להבין את מה שהפונדמנטליזם והמורשת מנסות לכפות, ובו בזמן הוא מנסה גם להבין את צווי הגלובליזציה. והשאלה היא, מהם הכלים והאמצעים שצריך היוצר, משני צדי התרבות, לאמץ כדי לממש את עצמו ובתוך כך לפתח את ייחודו, האם הטקסט והטקס בכל מה שמשתמע משני מושגים אלו הופכים להיות כלים נחוצים לקידום תהליכים אמנותיים.
הרגשות, התחושות, הגישות והטכניקות עוברות בהדרגה מהקלאסי המאופק ועד לחריגה מכללים אלה, בעיצובים ובדרכי כתיבה ישרים ועקיפים מגוונות, ישירות וקרובים להפשטה. העבודות בתערוכה זו מציגות שיח בין האמנים לבין עצמם, כל אחד מנקודת השקפתו, ושיח בין העבודה והטקס, העבודה והטקסט, הטקסטיל והטקסטורה לבין הצופה המתבונן בעבודה. הטקסים על גווניהם בתערוכה חוצים את הגבולות הלאומיים, הפוליטיים והתרבותיים, ועם זאת הם שומרים על זהותם של כל אמן בשתי הרמות: החזותית האסתטי והלאומית. הם מזמינים את הצופה להיות חלק מהחוויה האסתטית שהם מציעים לו, הם מזמינים אותו כשותף לעיגול פינות ולצמצום פערים כניסיון להתחבר עם עצמו, להתחבר עם הסובבים אותו, להתחבר עם העולם.
מקורות:
(1) Arturu Schwarz, the complete works of marceel Duchamp, 1969, p. 39
(2) עלי חרב, ביקורת של הטקסט, המרכז הערבי לתרבות, קזבלנקה- מרוקו, הוצאה רביעית, 2005, עמ 18.
(3) שם, עמ 20.
(4) להרחבה ראו: בין לבין, יעלה חזות ופריד אבו שקרה, החג של החגים, בית הגפן, 2013
