פרחים ואגרטלים
מתוך הקטלוג "יהושע גריפית | עבודות על נייר" :
"כשהייתי ילד בן שתים- עשרה נסעתי לחיפה, לביקור משפחתי. בבניין הסמוך, היה מרתף שב ו
עבדו שני ציירים, אני חושב שהיו רוסים, אב ובנו. הם ציירו ערמות של ציורים קטנים של
אגרטלים עם פרחים. האבא צייר את האגרטלים והבן את הפרחים או להפך, כמו קו ייצור פשוט
אך משוכלל - בלי היסוסים, בלי לתקן כלום, שום נקיפות מצפון על טיב העבודה; הם פשוט עבדו
כמו פועלים שמבצעים משהו ואני הייתי מוקסם מהתהליך. ידעתי שבציור וביצירה משתמשים
בצבע, בד ומכחול, אבל הם לא עסקו ביצירה אלא בייצור. בדיעבד אני חושב שכך צריך לעבוד,
לתת לזרם התודעה להציף אותך ולעבור דרך היד אל הנייר או אל הבד ורק אחר כך להסתכל,
למחוק, להוסיף, לגרוע, להסתיר חלק. למפגש ההוא הייתה השפעה עליי, השלב הראשון של
היצירה לדעתי צריך להיות "יצירה בלי גבולות", בלי מחסומים או פילטרים, פשוט לעשות
בידיעה שמה שאתה עושה בפעם הראשונה, "הפרימה ויסטה", זו לא התוצאה הסופית." יהושע
גריפית 2021
על השקידה
מתוך המאמר "האפשרי והממשי":
"היא ההרגשה שיש לנו כי אנו יוצרי כוונותינו , החלטותינו, מעשינו, וממלא יוצרי הרגלינו
ואו פי ינו, יוצרי עצמנו. ומכיוון שאנו האומנים – ולכשנרצה גם האמנים – של חיינו, הרי אנו
שקודים תמיד לעצב מן החומר הנתן לנו בידי העבר וההוו ה, בידי התורשה והנסבות, צלם יחיד,
חדש, מקורי, בלתי -צפוי, כצורה זו שצר הפסל בחומר. על שקידה זו ועל היחוד שבה נודע לנו
בלי-ספק בעצם עשייתה , אבל העיקר הוא שאנו עושים אותה. אין לנו צורך להתעמק בה; אף
אין הכרח שתהא ידועה לנו בכולה, כשם שאין האמן חייב לנתח את כוח היצירה שלו; מניח הוא
ענין זה לפילוסוף, ודי לו ביצירתו שהוא יוצר.. ..יודעים אנו מעט מאד על הכוח היוצר שלנו: כדי
לדעת אותו, עלינו לחזור על עצמנו, להתפלסף, לנהוג שלא כדרך שנוהג הטבע, שכן רוצה הוא
בעלילה ואינו מהרהר כלל על המחשבה." אנרי ברגסון 1920
מפעל התודעה
אפשר ומאותו רגע ילדות קסום בחיפה גריפית מתעסק ביצרנות במידה שווה ליצירה. כנער רשם
עשרות רישומי פנים מעוותים וכאמן בוגר בתחילת דרכו עשה תחריט ביום. בכך שלקח על עצמו
את שני התפקידים בתחריט, הן של הרשם והן של המדפיס, החלה להיווצר אצל גריפית הגישה
הרנסנסית, ה מקדשת "פעולה-אינטליגנטית" בעת תהליך היצירה. מהתחריט עבר לטכניקה לא
פחות פשוטה, זו של הריאליזם החדש והציור הסופר- ראל יסט י. שני המקרים הם תוצאה של
מפגש עז-רושם עם תערוכה (ואלאזה האיטלקי בתחריט ומורלי האנגלי בציור). המשוטט
ביצירתו של גריפית ימצא בתוכה את המוסיקה האמריקאית של שנות ה-50 ,את הקולנוע
האיטלקי והצרפתי של שנות ה-60 ,את השירה הישראלית של שנות ה-70 .גריפית מיצב לעצמו
סגנון ייחודי בשדה המקומי המזוהה עמו. בימוי של תודעה באופן מלודי וצילומי, הממשיך את
התנועה האימז`י סטית, בדומה לנתן זך. את העבודות שעשה בחמש השנים האחרונות, מפעל
עבודות על הנייר, שאפשר לכנותו גם מפעל התודעה של גריפית, גדול יותר מכל דבר שעשה בעבר
ומהווה מעין יומן של אמן ישראלי, הפתוח באופן יומיומי לציבור ברשתות החברתיות.
חשיפה לשרון
התערוכה מחולקת לשני חללים. בחלל הלובי עבודות על נייר מהשנים האחרונות. משחק
המילים על הסדרה "חשיפה לצפון", מתקופה שכל המדינה ראתה אותו הדבר ומדורת השבט
בדיוק עברה לטלו ויזיה. השרון, כעורף תרבותי שאינו מותקף באופן יומיומי מחד ושאינו מנותק
באופן אורבני מאידך, מכיל בתוכו את מה שהיה אמור להיתפס כנורמלי במדינה מתוקנת –
עקרת בית צופה טלנובלה, אישה משקה בגינה, פרחים בחלון, תמונה על הקיר שלידה אפשר
לשבת לשתות קפה. אפשר היה בטעות לחשוב שגריפית עוסק בנוסטלגיה ביצירתו, כזו שלוקח ת
אותנו למקום אחר, לארץ אחרת, לאסתטיקה ואתיקה לא ישראליות. אך "הנוף הימי" על הקיר
מציג כנושא שלו את סירת הפליטים, הדמויות לא ברורות. ידיעות על שדות שרופים מופיעים
לצד טיול בכפר והנשים המחכות בב ית, אולי מחכות לבנן שישוב מהצבא, אולי פשוט מחכות
שהקורונה תעבור. ויזלטיר כתב "השלום משולל כל ערך אסתטי \ הוא מושתת על מצבים רווי
קיטש:". אין פה ביקורת או צורך להתנצלות, גריפי ת הבין כמו קונס שקיטש הוא בין השאר
מעוז השפיות ה נורמטיבית. "השעמום" של השלום. איכויות שאנו מבקשים לעצמנו כחברה,
מעבר להישרדות קיומית כמדינה ואין צורך להצדיקן. ובכל זאת, בחלל השני "הסדרה האפורה"
ציורים שהחל האמן לפני עשור וקבלה מאז התפתחויות עם התחלתו של טרור העפיפונים
והסלמת מצבם.
רוני גריפית 2021
