בידיים ירוקות | אנה עייש, תערוכת יחיד

 

 

 

"שם בחוץ נמצא כל מה שטרם נגעו בו, שם מחכים החיים עצמם". 1
האמנית אנה עייש פועלת בזירות יצירה שבין הטבע הפרוש אל נוף לבין מישורי אופק של בדי קנבס מתוחים.
מתעדת רגע, פינה בחלל, לעיתים ניבטת נוכחת האמנית בקומפוזיציה הנשקפת, ולעיתים נפקדת או רק מרומזת. ובמרחבים אלו היא שוהה ומציירת כמו מי שידיה ירוקות.
אלו ידיים חכמות שמכירות את מחזורי החיים של צמחים, את השתיקה שבצמיחה, את הדממה של פרח רגע לפני שנפתח או נובל, או מעתיק מעונו למיכל חיים אחר.
כאן לא מדובר רק בעבודת האדמה או צימוח עלים, וגם לא רק בזריעה ודישון בשפופרות צבע, או השקיה בצבעים של מים, אלא ממש בלבלוב הנפש פנימה של האמנית, הזנת הרוח בלכידת מבט בוטני ורישום הזיכרון בזמן צמיחתו על בדים.
בבואת גוף אל מול גוף, שלה ושל טבע.
הבחירה בציורי טבע דומם של פרחים לבנים מהדהדת מסורת עשירה בתולדות האמנות: ראובן רובין בדיוקן עצמי עם פרח שושן לבן כסמל להתחדשות, Georgia O`Keeffe שתיעדה באינטימיות נרקיסים ופרחי לילך, ועד לציורי הסחלבים באמנות הסינית שהעמיקו בטוהר הצורני של עלי הכותרת והאור הנשבר בהם.
גם אצל עייש הפרח הלבן נושא עמו תמיד שקט טקסי - הוא מייצג את הקיים ברגע של התפוגגות, את הזמן שמבקש להיות מושהה, קפוא אך חי.
מתוך המקום הבטוח שהשורשים נטועים ויציבים, עייש אינה צריכה לצייר שורשים בכדי לדעת על קיומם, מספיק לה ציר אחד של ענף, עורק, שיתמוך את כיוון תנועתה מעלה, אל השמש.
`ידיים ירוקות` הן כמטאפורה לאמנותה - תהליך שבו כל משיכת מכחול היא זריעה, כל כתם הוא נביטה, וכל קומפוזיציה היא גן פנימי, עמוק, מורכב ושברירי.
הציורים של עייש לא מבקשים לצעוק. הם לוחשים בנוכחותם. וכמו גנן שותל - גם היא משאירה מקום. לצמיחה, לפרשנות, להישארות ברגע. ומזמינה את הצופה להרהר פנימה ולהאמין יחד איתה במחר, בעתיד הטוב שיבוא.

פתיחה: 3.7.25 בשעה 19:00
נעילה: 3.8.25

Glaspell Susan, The Verge, 1921 1 מתוך טקסט המחזה, סיום המערכה הראשונה.