התערוכה "50 גוונים של צהוב" מתייחסת באופן ביקורתי, מקורי ואירוני לייצוגיו של השיער הבלונדיני בשגרת-היומיום העולמית והישראלית. עשרות העבודות המוצגות בתערוכה מציעות פרספקטיבות שונות ומגוונות על פולחן הבלונד בתרבות העכשווית וההזדקקות של ההמונים לאלילות מסך בהירות-שיער, ובראשן מרילין מונרו. התערוכה אף מתייחסת בשלל דרכים מפתיעות למתח שבין הבלונד הטבעי, כסממן גופני חזותי של מערביות ואירופאיות, והאפשרות להבהיר את השיער או לצבוע אותו בגוונים בהירים בניסיון לזכות בהילת כוכבים, לגעת ביוקרה נחשקת ותהילה דמיונית או לבחון את גבולות העצמי ולצבוע אותו מחדש.
על חלק מהאמנים ומהיצירות בתערוכה
ורדי בוברוב היא אמנית רב-תחומית העוסקת ברישום, ציור, מיצב ואובייקטים. היא השתתפה במגוון תערוכות, ביניהן התערוכה הקבוצתית "השתקפויות" בגלריה שכטר בתל-אביב, תערוכת היחיד "קוראת עננים" בגלריה העירונית לאמנות ברחובות, התערוכה הזוגית עם דניאל פלדהקר "צונאמי" בבית האמנים החדש בראשון לציון והתערוכה "רוחמה" בדנה גלריה לאמנות בקיבוץ יד מרדכי. כותרת העבודה "שוורצקופף, העשויה סיבי ניילון, מתכתבת עם המושג הגרמני שפירושו "ראש שחור", המתייחס לגוון השיער השכיח ביותר בקרב אוכלוסיות העולם, מחד, ולמותג הבינלאומי של תכשירי וצבעי שיער " Schwarzkopf", מאידך. בוברוב מבקשת לייצג את בעלי כל הגוונים – מהשיער הכהה הנפוץ, דרך הרעמות הזהובות ועד לגוון הכסוף בשליש האחרון של חיינו – תוך התבוננות הומוריסטית בניסיונות האינסופיים לשנות את גוון השיער כאמצעי להתנסות וטרנספורמציה אישיות. עבודה זו מתמודדת עם המתח בין אותנטיות ותדמיות מלאכותיות בתרבות העכשווית ומשקפת את העניין המיוחד של בוברוב בהמשכיות, אגירה, צבירה וטרנספורמציה מתמדת.
מרגו גראן היא אמנית ילידת ארה"ב המתגוררת בישראל. היא בוגרת המחלקה לאמנות בצלאל בהצטיינות. זוכת פרס מרי פישר, מלגות מטעם קרן שרת, פרס עידוד היצירה ופרס אמן-מורה. גראן עוסקת בעיקר בציור, עבודותיה הוצגו בתערוכות יחיד וקבוצתיות, בין השאר במוזיאון תל-אביב לאמנות, מוזיאון ארץ ישראל בתל-אביב, בית האמנים בתל-אביב, תערוכת יחיד בבית-האמנים בירושלים, סדנת ההדפס בירושלים, בית הנסן ירושלים, מקום לאמנות בתל-אביב, גלריה כברי, המוזיאון לאמנות בצפון קרולינה ועוד. הציור "טהוניה וסתיו" מתבססת על צילום מסך מסדרת הריאליטי הטלוויזיונית "האח הגדול" ששודרה בערוץ 2 ב-2015. גראן נשבתה בקסמן ויופיין יוצא הדופן של הדוגמניות טהוניה רובל וסתיו סטרַשְקו, המבטאות סוגים שונים של "אחר?ת" אתנית (רובל) ומגדרית (סטרשקו). בעבודתה, גראן מבקשת לבחון מחדש מוסכמות של יופי נשי ונזילות מגדרית.
אדוה דרורי פועלת בעיקר בתחומי המיצב והמיצג. היא הציגה בין השאר את תערוכת היחיד "שומרת לילה, בואי לגן תכלת" במרכז ההנצחה בטבעון המתייחסת באופן דו-משמעי, באמצעות יצירות עשויות טלאים, ללינה המשותפת בקיבוצים; והתערוכה "דמעות אדומות ופצעים לבנים״ בגלריה נולובז בתל-אביב. דרורי פיתחה שפה ייחודית, טוטאלית, נשית, עמוסת טקסטיל ומלאכות עמלניות כגון תפירה, רקמה, ליבוד וסריגה, כמו גם מלאכות נשיות כבישול, טיגון ואפייה. בעבודותיה היא מתמקדת בהיבטים פסיכולוגיים וחברתיים של מגדר, ישראליות, זהות וזיכרון מבעד לביוגרפיה האישית שלה. יצירת הווידאו ארט "דיזינגוף 147" מתעדת מיצג שלה בחלון הראווה של גלריה רוזנפלד ב-2001. היצירה מתרכזת בבובת בארבי – צעצוע המיועד לילדות ומייצג לכאורה מודל של מין ויופי סטריליים והמוניים – כשהיא מטוגנת במחבת במהלך טקס חגיגי. הבובה נמסה לתוך הביצה, הלחם והשמן המבעבע במעין טקס קאניבלי או פולחני של הגשת מנחה לאל טורפני. יצירה זו ממקמת את האמנית בתפקיד כוהנת הדת המנהלת את הריטואל האכזרי שבו הופך הגוף הנשי הנחשק לקורבן.
מיכה קירשנר, צלם אמנותי ומסחרי, נולד במילאנו, איטליה, גדל ברמת השרון ונפטר ב-2017. בשנות ה-80 הוא למד צילום ואמנות בבית-הספר לאמנויות חזותיות בניו-יורק. קירשנר עמד בראש המחלקה לצילום במדרשה ובראש המחלקה לצילום בויצ"ו חיפה ולימד בבית הספר לקולנוע סם שפיגל. הוא החל לצלם אנשי מפתח בחברה הישראלית בעבודתו בירחון מוניטין. קירשנר זכה בפרס מוזיאון ישראל לצילום והציג את עבודותיו בתערוכות יחיד, בין השאר במוזיאון תל-אביב לאמנות ובעיר ארל בצרפת. הוא פרסם ביומון חדשות את סדרת "אנשי המרד" הכוללת דיוקנאות של פלסטינים נפגעי האינתיפאדה הראשונה. בשנות ה-90 הציג במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת-גן דיוקן של המשוררת יונה וולך על רקע גבר עירום המניח תפילין. קירשנר נפטר ב-2017. ביצירתו "יעל בר-זוהר" הציג את הדוגמנית בת ה-15 שכובה על סוס בפוזה פרובוקטיבית החושפת את רגלה, באופן המרמז לדמותה של ליידי גודייבה; ואילו בתצלום של דנה דבורין נראית הדוגמנית הבלונדינית כשהיא מסתירה את פלג-גופה העליון באמצעות ג`ריקן של בנזין צבוע בכחול. בתצלום דוגמנות קלאסי בשחור-לבן של פנינה רוזנבלום הצעירה מ-1982 הוא הציג את הבלונדינית כנמרה מפתה בתנוחה המרמזת לפוזות של דוגמניות העירום בציוריו של פטר פאול רובנס מתקופת הבארוק.
אריק וייס הוא הוא אמן רב תחומי העוסק בבחינה של אספקטים שונים בדת היהודית באמצעים אסתטיים. עבודותיו מתפרשות על מדיות רבות – פיסול, צילום, הדפס, וידאו ועיצוב. הוא עושה שימוש באלמנטים רעיוניים יהודיים – דוגמת פסוקים, משפטים ואמרות, מנהגים וטקסים – ושוזר אותם לכדי חפצים עכשוויים המטעינים אותם במשמעויות חדשות. בשנים האחרונות הציג וייס 3 תערוכות יחיד: "טוטפות", "אור ישר" ו"מודה אני" והשתתף בתערוכות קבוצתיות בחו"ל ובארץ, כולל במוזיאון ישראל ובביאנאלה לאמנות יהודית בירושלים. ביצירתו של וייס "צמה לך נפשי" (2020), ששמה הוא פרפראזה על הניגון החסידי החב"די "צמאה לך נפשי", המבטא כמיהה וגעגוע, קשר האמן שיער סינטטי בלונדיני, בקשרים הנהוגים בציצית, שהיא פריט חשוב ויום יומי בפולחן היהודי. וייס הפך את השיער לצמה ואת הצמה לאביזר מקודש. היצירה עוסקת בזיכרון ובהתרפקות עליו ומהדהדת כמובן את שיערן הבלונדיני וצמותיהן של גיבורות טלוויזיוניות ושל אגדות הילדים עליהן גדלנו כולנו.
