בועה ובבואה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

   

 

 

אוצרת הגלריה: כוכבית בן עזרא גולדנברג

 

 

עבודותיה של אגבאריה בוחנות את הגבול הדק שבין הרגש הפנימי למציאות החיצונית דרך אלכימיה של חומרים לא קונבנציונליים. הסבון, המים והצבע הופכים בידיה למצע של השלכה רגשית, המופעל באמצעות הדחף הבסיסי ביותר: הנשימה. בועות הצבע הנשפכות על הקנבס מייצגות רגע של שיא – התנפצות של רגש לכדי חומר. הציור שלה דורש זמן; הכתם אינו סטטי, אלא ישות דינמית שנסוגה לתוך עצמה ומתחזקת תוך כדי ייבוש. תהליך זה של "נסיגה פנימה" מקביל לתהליך הנפשי של עיבוד כאב והפיכתו לצורה. במקום שבו המילים נאלמות, הבועות והכתמים מנסחים תחביר חדש של זהות, כזה המבקש לגעת במה שלא ניתן לצילום או לציור קלאסי, במה שקיים רק בתנודות שבין הגוף לנפש.

 

 

עדן אוחנא, נורה או שנדליר, 2026
עמוד התאורה נורה או שנדליר בוחן את הדרך שבה אנו מתבוננים ויוצרים משמעות. באמצעות דימוי הולוגרפי המשתנה עם זווית המבט, האובייקט נע בין נורה פונקציונלית לשנדליר הטעון בזיכרון, בטקסיות ובערך תרבותי. זהו גוף תאורה המסרב לזהות אחת, ומציע ריבוי קריאות - תזכורת לכך שמשמעות כמו אור, נוצרת מחדש בכל מבט.

 

 

אליה בלוך, ללא כותרת, 2024, ללא כותרת, 2025
בעבודתי אני חוקרת את המרחב הביתי באמצעות זכוכית וחפצים יומיומיים אותם אני מוצאת ואוספת. בחירת האוביקטים, נעשתה מתוך מחשבה על הבית בו גדלתי, ואולי הבית שהייתי רוצה שיהיה לי, וההבדל בין השניים.
זהו בית התוקף את עצמו - ביתי ו`אלביתי` כאחד, מעורר תחושות זרות ואי-נוחות במרחב האינטימי והמוכר. נוצרת תחושה בנאלית יומיומית כמעט ונורמאלית, אך בה בעת סוריאליסטית, מאיימת, אסתטית ומלאת הומור. הזכוכית והרדי מייד, מערערים יחד את הפונקציונליות של האובייקט, כמטאפורה לשבריריות ולקושי בחיים כעת.

  

 

יובל בר, מחמצת 1,2,3 , 2026
מחמצת היא תערובת של מים וקמח שבתוכה חיים שמרים וחיידקים. כאשר נותנים להם זמן לתסוס, הם פולטים גז פחמן דו־חמצני, וכך נוצרות בבצק בועות אוויר. בזמן האפייה, החום גורם לגז לנוע במהירות ולהתרחב, והבועות הקיימות מתנפחות. בשלב זה הבצק עדיין גמיש ומקבל את צורתן. בהמשך, החום מקשה את הבצק ומקבע את הבועות במקומן. הצורות שנוצרות בלחם משמרות תהליך של תסיסה, זמן והמתנה. בזמן העבודה על ציוריה, תחושת הזמן אצל בר משתנה כמו בלחם. בשגרה היומיומית היא נמצאת במצב תודעתי של משימתיות וריבוי מחשבות מבעבעות. הציור מאפשר לה לקחת הפסקה מהקצב הזה, לצאת לרגע מהצורך להספיק, היא מרגישה שהיא נמצאת רוב הזמן במצב של המתנה. למשהו שיקרה, לתנועה קדימה. בזמן הציור, ההמתנה מפסיקה להיות מורגשת, עולה תחושת חיות.
 

 

אביטל בר און איזקוב, בועת זמן (על זמן שאול) - הסטודיו, 2025
הסטודיו שלי הוא המקום שבו אני מרגישה הכי מחוברת לעצמי.
הוא "המקום שלי" : מרחב של יצירה, מחשבה והתלבטות.
מקום שאני חיה בו – אוכלת, צופה בסדרות, משתהה, מתקיימת בתוך בועה פרטית שממנה אני מתקשרת עם העולם. אחרי עשרים ושלוש שנים הבית והסטודיו עומדים להיעלם. המקום הבטוח שלי עומד להתפוגג, כמו בועת סבון צבעונית.
ברגע הזה בחרתי לעצור:
לנסות לשמר, ולו לרגע, את החלל הפיזי והרגשי שמכיל זכרונות וחפצים שנאספו לאורך שנים.
עטפתי את הסטודיו כולו בניילון בניסיון להתנתק מהחוץ ולתחזק את הבועה.
קריסטו ושותפתו ז’אן-קלוד עטפו מבנים ואלמנטים בנוף כדי לנתק אותם מתפיסת המציאות המוכרת ולשנות את זווית הראייה של הצופה. אני עשיתי את הפעולה ההפוכה. עטפתי את הפנים כדי לשמר את המוכר. במשך יומיים שהייתי בתוך סטודיו אטום, מוגן לכאורה מאין ניסיון לשמר את הזמן המתקתק - את הזכרונות והתחושות.
לאחר הצילומים הסרתי את הניילון.
נשמתי. חזרתי למציאות.
הפעולה הזמנית השאירה אותי עם החוויה האמנותית אך הותירה אותי מבולבלת והדגישה את חוסר היכולת לשמר את מה שבקרוב ישתנה.
הבועה התפוצצה.
בלילה לא נרדמתי.
מה שאני מחפשת באמנות לא נמצא בתמונה שאפשר לצלם אותה או לצייר אותה. מה שעלי לחלץ נמצא בתוכי, בכאב שמרגישה, ולא רואה. הציורים שאני מייצרת עוברים דרך הגוף. נשימה עמוקה ונשיפה. אני משתמשת בחומרים לא קונבנציונליים לציור, כגון: סבון נוזלי, צבע אקרילי, ומים.
במקום מברשת או מכחול משתמשת בקשית שתייה. מתיישבת ליד קנבס ציור, מערבבת
את החומרים בתוך דלי ואז נושבת אוויר דרך קשית אל תוך הדלי, וכך נוצרות בועות של צבע בגוונים מונוכרומטיים שיוצאות מהדלי ונשפכות על משטח הקנבס, הכתם נספג בהדרגה בתנועה פנימית ומייצר לעצמו גבולות. דרוש לו הזמן, ואז הוא נסוג לתוך עצמו ומתחזק.
בשבילי ציור הוא כלי לחיבור אישי עמוק בין הרגש הפנימי שלי לבין המציאות החיצונית,
ובכך אני מצליחה ליצור שפה אישית, המדברת באופן מיוחד על חוויות רגשיות שאני
מנסה לבטא אותם ולא מצליחה לבטא אותם במילים.

 

 

תמר ברניצקי, שמש בכיסים, השתקפויות, סיפור בעולם, 2026
היצירות של ברניצקי, בוחנות את המראה של עיר בטרנספורמציה כמעבדה של צורה, צבע ותחושה. בתקופה המאופיינת בטלטלה קיומית ובשיח על עזיבה וארעיות, תל אביב נחווית כאתר בנייה אינסופי - מרחב שבו פינוי ובינוי הם מצב תודעתי כשם שהם פעולה אדריכלית. באמצעות שכבות של נייר וטקסטיל, האמנית מתרגמת את הקונסטרוקציות העירוניות לקווים עדינים וחזקים המייצגים את המתח בין הטבעי למלאכותי ובין היציב לשברירי. היצירות נעות בין ה"בועה" המבודדת ל"בבואה" המשקפת את המציאות, ומציעות התבוננות בקונטרסט הבלתי אפשרי שבין חורבן לצמיחה, ובין הישרדות להתחדשות צבעונית ומלאת חיים.

 

 

טל גולדמן, ארון התרופות הישראלי,ֶ2025-2026
סדרת העבודות ארון התרופות הישראלי נוצרה תחילה מאיסוף אריזות תרופות בביתנו הפרטי, כמצע לציורים אישיים ואינטימיים. אחר כך נאספו גם מחברי הקיבוץ, לאורך תקופה ממושכת. האריזות, המוכרות מחיי היומיום, הן בבואה של המציאות הישראלית. הן מציעות מבט על מצבה הבריאותי והרגשי של קהילה מקומית ועל חיפוש משותף אחר ריפוי וחוסן. תרופות לכאב, שינה, דיכאון, חרדה ולחץ דם הופכות לסימן עדין למצבו של הפרט, אך יחד הן מציירות דיוקן חברתי-ישראלי רחב דרך פריזמה מקומית.
על גבי האריזות מצוירות דמויות פיגורטיביות זעירות, בסצנות יומיומיות מחיי הקיבוץ. ללא סימני זיהוי ברורים הן יכולות להיות כל אחד מאיתנו, וכך כל קופסה הופכת למרחב אינטימי שבו הדמות היא גם בועה פנימית וגם עדות שקטה לתהליך אישי. ריבוי האריזות יוצר מעין ארון תרופות קולקטיבי, המייצג קהילה שלמה ומתבונן ברצון לריפוי אישי וחברתי.
 

 

פסח גולדשטיין, בגדים חדשים ,חלון כמעט סגור, אבק באוויר, כל הדברים שהיא אוהבת, 2025
העבודות המוצעות עוסקות בבית כמרחב של הגנה ואשליה גם יחד — חלל אינטימי, עוטף ומגונן, אך כזה שמתקיים תמיד ביחס למה שמחוצה לו ותלוי בתנאים משתנים של אור, מבט ונוכחות. הבית מופיע כבועה: יציבה לכאורה, שברירית וזמנית, הדורשת תחזוקה מתמדת.לצד הבועה מופיעה הבבואה כמרכיב חומרי ורעיוני — השתקפות חמקמקה הנוצרת רק בתנאים מסוימים, לעיתים דרך אלמנט משקף המוטמע בציור, ומשתנה עם תנועת הצופה והסביבה. הבבואה אינה מייצגת מציאות, אלא חודרת אל המרחב הביתי ופותחת בשקט את הגבול בין פנים לחוץ. בין בועה ובבואה נבחן המתח בין קביעות לזמניות, סגירות ופתיחות, והבית מוצג כמצב חולף ולא כמרחב שלם.

 

עדי גרשון, המבט השקט, 2024
הוידאו בוחן את התחושת המתעתעת המתעוררת כאשר נדמה שמופנה כלפינו מבט. זוהי תחושה חמקמקה, הנוצרת במפגש שבין החוץ לפנים, תחושה שאינה נובעת בהכרח מן החוץ, אלא מן המצב התודעתי והרגשי שבו אנו מצויים עם עצמנו. תגובת הצופה למבט האפשרי אינה תגובה לאובייקט עצמו, אלא השתקפות של המצב הפנימי שממנו היא נולדת. המבט אינו נקבע מראש; הוא מתעצב דרך חוויית הצפייה. הצגת הוידאו כלופ מתמשך מערערת על כיוון התנועה ועל נקודת המבט: האם הדמות מתרחקת ומפנה את גבה, או שמא היא פונה אל הצופה ומתבוננת בו? העמימות נשמרת, ומותירה את פעולת ההתבוננות פתוחה לפרשנות אישית ומתמשכת.

  

 

כרמי דרור, שלוש בנות, 2019
דרור מציגה עבודת לייטבוקס המבוססת על סריקת פוטוגרמטריה של שלוש דמויות שצולמו תוך כדי תנועה, ולכן מופיעות מפורקות ומרובדות. הדימוי שהתקבל צולם כשהוקרן דרך מסך המחשב, וחשף את הטקסטורה הדיגיטלית ואת גלי האור והצבע שנלכדו בעדשה. העבודה מהדהדת ייצוגים קלאסיים של נשים עירומות, אך מציגה אותן כהדהוד של עצמן – תמונה של תמונה של תמונה. התאורה האחורית של הלייטבוקס מדגישה את זוהר המסך וממקמת את הדמויות במרחב עצמאי, חוץ־זמני וחוץ־מציאותי.

 

עמרי הרמלין, אני לא מצליח להבין מה הולך כאן, 2025, נשימתה האחרונה של האמת, 2025, כסף מדבר, 2024, אמין, 2024, בהתחלה, הסוף, 2025
העבודה של הרמלין מתמקדת בפיסול ספרים מעץ, הנראים כספרים אמיתיים אך מסרבים להיפתח.
דרך אשליה חומרית ומשחק בין קריאה לאובייקט, העבודות בוחנות אמון, זמן, זיכרון ועתידו של הספר כגוף פיסולי וכמקום שבו משמעות מרחפת ואינה נסגרת.

 

אדם טוריסקי, 13 עדים, 2026
שלוש עשרה העדים הם שלוש עשרה דמויות העשויות משברי זכוכית שמוטמעים בתוך הפסל עצמו. במהלך העבודה החומרית נלחצו ונקברו השברים בתוך שכבות של אספלט, שרף ופיגמנטים, ומתוכם התגבשו צורות אנושיות חלקיות. הדמויות אינן מונחות על פני השטח אלא מתקיימות בתוך החומריות, כמו שרידים שקפאו ברגע ההיווצרות. כל אחד משלוש עשרה העדים הוא עדות פיזית לתהליך, סימן לכך שהחומרים אגרו בתוכם פעולה, חום ושבירות, ומתוכם עלה לאט דימוי של גוף. הפסל עוסק בשאלה איך דימוי נוצר מתוך חומר ולא מעליו. הזכוכית השקופה והשרף המבריק משקפים את חלל התערוכה ואת הצופה, ומכניסים אותם אל תוך העבודה כבבואה חיצונית. כך נוצר מפגש בין בבואות ממשיות לבין בבואות מדומיינות, בין השתקפות של הווה לבין עקבות של עבר. העבודה מציעה שהבבואה אינה רק אפקט אופטי אלא חלק מהותי מן הפסל, דרך לראות כיצד חומר אטום יכול להחזיק בתוכו עולם פנימי. במקום דמות אחת יציבה מתקיימות שלוש עשרה דמויות והשתקפות מתמדת, וביניהן מתהווה מרחב של בועה ובבואה.
הפסל בנוי כצורת תמרור, אובייקט פונקציונלי, המזוהה עם הכוונה, משמעת וסדר. לתוך הצורה הקשיחה והמוכרת הזו נוצקו שלוש עשרה דמויות, שאינן מונחות על פני השטח אלא כלואות בתוך שכבות של אספלט, זכוכית, שרף ופיגמנטים. החומר אינו משמש רק מצע, אלא גוף פעיל, לוחץ, צורב ומכיל. שלוש עשרה הדמויות מופיעות כשרידים, חלקיות, דחוסות, ולעיתים כמעט נעלמות. הן נוצרו מתוך תהליך של כימקלי שבו החומר משנה מצב, מתקשה, נסדק וסוגר על מה שנמצא בתוכו, הפסל מתפקד כיחידה אחת שבה הדמויות אינם מובחנות עוד. התמרור, שמיועד לקריאה מיידית וברורה, מאבד כאן את תפקודו הסימני והופך לגוף חומרי טעון. פני השטח נושאים סימנים של פעולה, זרימה קפואה, עומסים, אזורי לחץ ופגיעות. זהו אובייקט שמחזיק בתוכו עמלנות, מאמץ ושל התנגדות בין חומרים בעלי משקל..העבודה מבקשת להישאר במרחב שבין שליטה לחומריות בלתי נשלטת. במקום להצביע או להכווין, התמרור הופך למסה סגורה, שבה החומר אוצר בתוכו עקבות של גוף, פעולה וזיכרון פיזי שנצרב ואינו ניתן עוד להפרדה.

 

 

אמיר כהן, שכבת מילוט, 2026
העבודה מפרקת את האתוס של העמוד האדריכלי כסמל לכוח ועמידות. דרך שילוב בין ה`נמוך` (גבס) ל`גבוה` (זכוכית קריסטל), האמן מבצע פעולה של שיבוש סמיוטי: הכותרת אינה עוד סיומת דקורטיבית המאשרת את יציבות המבנה, אלא בועה שברירית המערערת עליו. הבועה פועלת כאן כמרחב של השעיה (Suspension) היא אינה מחזיקה את התקרה, אלא מחזיקה את הספק. במעבר שבין המסה של העמוד לבין הקלות הבלתי נסבלת של הזכוכית, נחשף המתח שבין בועה לבבואה, בין נוכחות להדהוד, ובוחנת שביריריות בתוך מערכות הנתפסות כיציבות.

 

 

טום סלמה, אפס, אחד נקודה אחד, אחד נקודה שתיים, אחד נקודה 3, אחד נקודה 4, 2023
במרכז התערוכה עומדות דמויות ארכיטיפיות, המנושלות מזהות אישית או מגדר ספציפי. הן מתקיימות בתוך מרחב ציורי שאינו קנבס מסורתי, אלא יריעת פלסטיק כלואה באוויר. פעולת הציור על בועות האוויר הופכת את המצע מחומר שקוף וזניח למעטפת של משמעות. הבועות משמשות כמטפורה למנגנוני ההגנה של הנפש – הן מבודדות, מגינות, אך גם מייצרות מרחק וחציצה. הצופה נתקל בדמות שהיא בו-זמנית נוכחת ונעדרת, עטופה בשכבות של אוויר ופלסטיק המטשטשות את גבולות הגוף. העבודות פועלות במתח שבין רוך לפגיעות, בין אינטימיות להסתגרות, ומציעות התבוננות שקטה אך חודרת על זהות, קהילה והצורך האנושי בהגנה מבלי לוותר על האפשרות למפגש.

רובין פנטופרו, פתוח | סגור, 2025
מרכז העבודה ניצבים שלושה אובייקטים, המהווים ייצוג חומרי לשלושה דורות משפחתיים. בטכניקה ייחודית שפיתחה האמנית, היא מבצעת פעולה של אריגה והכלאה: שלדי נחושת – המבוססים על חוטים שנותרו מעיזבונה של אמה הצורפת – נארגים לכדי קונסטרוקציה פנימית המוחדרת אל תוך הזכוכית החמה ברגע ניפוחה. השלד פועל כגורם מגביל ומעצב בו-זמנית; הזכוכית נדחפת דרך חורי המתכת, מייצרת בועות של אוויר ונוכחות הנכלאות בתוך השריון הארוג. השקיפות המתונה של הכלים חושפת את "מחזה המתיחה" של החומר, המגיע עד קצה גבול היכולת שלו. פעירת החור במרכז האובייקט והניסיון לסגור אותו מחדש מסמלים את הדיאלוג שבין יש לאין: החוסר שמפנה מקום לדור חדש, אל מול החלל הנותר בכתב ידה של האם. זוהי יצירה על המשכיות, על המתח שבין המורשת הכובלת לחופש היצירתי, ועל האופן שבו זיכרון הופך לגוף.

 

יעל פסמניק, Reflections on Reflections 6, 10, 11, 13, 14 , 15 2025
2025 ,Zoom IN 6, 7, 9 ,16
בשנים האחרונות, גורדי השחקים הפכו עבור פסמניק למקור השראה משמעותי, הן ברמה החזותית והן כחלק מהמחקר שלה לחיים העירוניים. בהשראת רעיונותיהם של בודריאר, לאקאן, ז`יז`ק וג`יימסון, היא בוחנת כיצד חזיתות הזכוכית של גורדי השחקים יוצרות דימוי מלוטש ומדומה של העיר, כזה שמסתיר את הסתירות, הכאוס והמורכבות שבה.
עבורה, מבנים אלה מסמלים את הפער שבין ייצוג לאותנטיות, בין דימוי לחוויה ממשית. הם משקפים לא רק את העיר עצמה, אלא גם את הערכים, האידאולוגיות והכוחות הכלכליים שמעצבים את התרבות העכשווית. דרך ההתבוננות, היא בוחנת את הקשר שבין אדריכלות, זהות עירונית ואותנטיות בעבודתיה. תהליך היצירה מתחיל בצילומים ספונטניים שהיא מצלמת במהלך מסלולי ההליכה שלה. התמונות הללו מומרות לרישומים, ציורים או הדפסים ידניים. היא נעה בין הדימוי הריאליסטי למופשט וממשיכה לבחון אותם במדיומים שונים .

 

יבגניה קירשטיין, 107, 2025-2026
העבודה "107" אוספת בתוכה עשרות כלים קטנים הלוכדים מצבים רגישים. הדגם הגדול בנוי כארכיטקטורה המכילה רגעים חולפים, מחוות שמשנות שיחה, ורגשות שנשארים כלואים מתחת לפני השטח - שלרוב לא מספיקים להפוך למילים. כל אלו מקבלים משקל, נפח ומקום, והופכים למערכת החושפת אמת פנימית אוניברסלית המהדהדת את מה שבדרך כלל אנו קוברים בפנים. העבודה מציעה הצצה אל הבועה הפנימית שלנו ואל ההשתקפות של הדברים שאנו נושאים בתוכנו.

מוריה קפלן, מודה אני, 2026
״מודה אני" - אלו הן המילים הראשונות של תפילת הבוקר, הנאמרת בישיבה במיטה מיד לאחר היקיצה: הכרת תודה על חזרת הנשמה לגוף לאחר השינה. מחווה זו מכירה בשבריריות ובערך של קיומנו הפיזי. הגוף, לא משנה כמה דק ופגיעה נראית "בועתו", נותר מקדש הנשמה, ביתה הזמני, אותו עלינו להוקיר ועליו עלינו להיות אסירי תודה. עצם ההתעוררות היא כבר מתנה ונס קטן.