כתר

 

 

 

 

 

במרכז עבודתו החדשה של בדש יוצבו בגלריה על הצוק בנתניה, עשרות כתרים העשויים אלומיניום, פח וברזל. כל אחד הינו כתר יחיד בעבודת יד. כתר הפח הוצג לראשונה ע"י בדש בתערוכה "עד שתצא מקולי" במוזיאון אשדוד שעסקה בתרבות המזרחית או אז נטען הכתר בשגב, כהילת הוד של עבר המנותק מאפשרויות בהווה. בדש הניח אז כתר יחיד בתוככי חדר זכוכית חשוך ובלתי חדיר כמו היה זה אוצר הנחתם בוויטרינה כאור יקרות. המתח העז בין הפנים ובין החוץ בוטא באופן קיצוני וכואב. על דופן החדר התנוסס השיר "כתר" שהוקדש לאמן עצמו.
בדש בתערוכתו "כתר" מבקש להלך בתדר שבין הקיום האישי הלכוד בכלוב ובין הסבל ממנו מפציעה הילת האור. ממנו גם מפציע מעשה היצירה. הוא נע בתווך שבין הזיכרון ההיסטורי שנשאיו היו המשפחה והקהילה באמצעים של סיפור, מוזיקה ותפילה ובין הזיכרון האישי של סבותיו המקוננות; בתוך כך הקיום הפצוע שלו מהדהד רובדים רבים. כתר המלכות שמכתיר בדש למרחב הפנימי האישי והקולקטיבי מהדהד גם לשכינה הגולה, זו המתוארת כמי שלא מצאה מנוח לכף רגלה וגם לנפשו של כל אדם, המבודדת בכלוב פנימי. מיצב הכתרים השותק של בדש (המלווה בעבודת הקול של דקלה) משלב הוד וקדושה לצד דלות. תנועה לצד סטטיות, שפע וברכה לצד קללה ומגבלה. שקיפות ונגישות לצד אטימות וניתוק. זוהר ויוקרה מול בזות וזילות. המתחים הדיכוטומיים מתאחדים ומתחדדים בחומריות של הכתר העשוי מחומרים שונים כגון פח, ברזל ואלומיניום ומנוע לעיתים ממגע או השתלבות במכלול.
איציק בדש יליד 1977, אוטודידקט, הוא אמן ואוצר. עבודותיו בשדה הצילום, הוידיאו והמיצב עוסקות בייצוגים היסטוריים הקשורים למרכיבים המשמעותיים בזהותו כאדם וכיוצר. בתוך מכלול עבודתו בולט עיסוקו במשפחה, במזרחיות במורשת המוזיקלית של התרבות היהודית בארצות האסלאם ובפרט הקינות, כמו גם בשואת יהודי לוב, בין אם אלו טקסים ופולחן מן העבר התרבותי דתי, ובין אם אלו טקסטים ויצירות ספרותיות מן ההווה הישראלי בדש שוזר אותם למרחב אוטונומי תאטרלי. בדש הציג בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בארץ ובצרפת וזכה לפרסים ולמענקים על עבודותיו. בין גופי היצירות שלו ראויים לציון: `דיואני`, `זאלה` `לחם` `משפלות למלכות` ו`יהלום שחור`.

עשרה מיני כתרים הם / חביבה פדיה
כִּתְרֵי קוֹצִים אֲשֶׁר כְּמַסְמְרִים נוֹצְצִים
כִּתְרֵי בַּרְזֶל אֲשֶׁר נָתַן לִי הַלַּיְלָה הַפַּחַד, בְּנָפְלִי מִפַּח לָפַחַת
כִּתְרֵי אוֹתִיּוֹת אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לַמִּלִּים, לִפְנֵי שֶׁאֶת בְּשָׂרִי סָרַק בְּמַסְרְקוֹת דַּקִּים
כֶּתֶר מֶלֶךְ אֶבְיוֹן אֲשֶׁר נֹתֵן בִּי עָנְיוֹ שֶׁל הַגּוּף
כֶּתֶר מַלְכָּה בִּנְדוֹדָהּ
כִּתְרֵי דָּמִים כְּשֶׁאֲנִי מִתְבַּזְבֵּז כְּשֶׁאֲנִי נִבְזָז
כִּתְרֵי הַחֶבֶל הַהֶבֶל הַסֵּבֶל הַזֶּבֶל כְּשֶׁאֲנִי נֶחְבָּל כְּשֶׁאֲנִי חוֹבֵל כְּשֶׁאֲנִי מְתַחְבֵּל וּמִתְבַּדֵּא
כֶּתֶר בַּרְזֶל וָאוֹר כְּשֶׁפָּשַׁטְתִּי מֵעָלַי אֶת עוֹרְךָ
כִּתְרֵי טֻמְאָה כִּי אֲנִי בָּשָׂר וָדָם
כִּתְרֵי טָהֳרָה כִּי אֲנִי רוּחַ וָדָם

כִּתְרֵי טֻמְאָה וְטָהֳרָה כִּי אֲנִי אָדָם
אֱסֹף אוֹתִי לְאֵינְסוֹפְךָ

פרופ` חביבה פדיה
יו"ר המרכז לחקר יהדות ספרד והמזרח ע"ש אליישר
אוניברסיטת בן גוריון בנגב
מכון "רשימו", באר שבע